אל אורלי ויגאל בשדרות הגעתי דרך חברים של חברים של חברים ובסוף נהיינו חברים בעצמנו. שלד הבניין היה גמור – כלומר עמדה קופסת בטון ענקית שחיכתה לדעת מה קורה איתה. היא היתה אחת מיני בתים רבים בשכונה חדשה של בתי ענק צמודי קרקע, חלקם גמורים וחלקם בתהליך בניה.
כדי להתאים את המפלצת לדיירים רוב עבודת העיצוב היתה מבוססת שיחות על החיים – על ערכים, עיסוקים, תחושות, דינמיקה, סדר יום, עונות שנה, פילוסופיה וגם מעט פסיכולוגיה. לקח לי זמן להבין שנקשרתי לבני אדם צנועים – אפילו סגפנים – שהניקיון הפנימי והכנות הם דרך חיים. לאורך כל התהליך הם רצו להבין איך הם נראים בחומר ובצבע ובחלל ולא ניסו לאמץ טרנדים שאינם מזוהים עם הענווה שלהם.
החלטנו שהציר שלנו יהיה בית רחב ורך שטובל בגן ירוק, שהארכיטקטורה שלו תהיה משנית לרוחניות שבו. חילקנו את הבניה לכמה שלבים והתחלנו לטפל בפנים הבית – במה שצריך כדי לחיות בו. שרטטנו את המרחב בצבעים ובחומרים שיעניקו לחמשת ילדיהם תחושת שייכות ושלווה ושישתלב עם בוסתן עצי הפרי, שיהווה עולם עצמאי מזה שמעבר לכביש.

צילומים: ורד בבאי

לצפיה יש ללחוץ על אחת התמונות ולדפדף

צמוד קרקע, שדרות